<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק בר ביזנא</h1>
<h2>דף עד.</h2>
גרסינן במסכת נדה פרק דם הנדה [נ"ד ע"ב], אבל השרץ והנבילה ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישים. ובגמרא אמר רשב"ל שרץ שיבש ושלדו קיימת טמא. ופרכינן והא אנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין. ואמר רבי זירא לא קשיא, כאן בכולן כאן במקצתן. דתני רב יצחק בר ביזנא ברבי שמעון בר יוחאי, בהן, יכול בכולן ת"ל מהן. אי מהן יכול במקצתן, ת"ל בהם. [הא כיצד]. כאן בלח כאן ביבש. ותו גרסינן ארשב"ל שרץ שנשרף ושלדו קיימת טמא. ומותבינן נמצא [שרץ] שרוף על גבי זיתים וכן מטלת המהוזרי' טהורין, שכל הטמאות כשעת מציאתן. ואמר רבי זירא לא קשיא כאן בכולן כאן במקצתן. דתני רבי יצחק בר ביזנא ברבי שמעון בן יוחאי, יכול בכולן תלמוד לומר מהם. אי מהן יכול במקצתן תלמוד לומר בהם. הא כיצד כאן בשרוף כאן שאין שרוף. ובשלהי פ"א דחגיגה [י"א ע"א] הטהרות והטמאות יש להן על מה שיסמכו. ובגמרא טמאות מכתב כתיבי, לא נצרכה אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא. דתניא בהם, יכול בכולם תלמוד לומר מהם, אי מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם, הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו. ושיערו חכמים בכעדשה שכן חומט תחילת בריאתו בכעדשה. רבי יוסי בר יהודה אומר כזנב הלטאה. ומייתינן לה במסכת נזיר פרק כהן גדול בשלהי גמרא על אלו טמאות הנזיר מגלח [נ"א ע"ב]. דגרסינן התם תני עולא בר חנינא מת שחסר אין לו רקב וכו'. עד בעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעור גמירי לה והא חסר, או דילמא בריה גמירי לה והא איכא. אמר רב יהודה מדסקרתא תא שמע בהם יכול בכולן וכו'. עד שמע מינה שיעורא גמירי. אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא בלא הוי בכעדשה [לא מטמא] דלא נפלה ביה נשמה. היכא דנפלה ביה נשמה לא תיבעי לך. והא דאמרינן באלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב], אמר רבה בר רב הונא ריסק תשע נמלים והביא אחד חי להשלימו לכזית לוקה שש. חמש משום בריה ואחת משום נבילה. והאי חי לאו חי ממש דיהא בו חיות אלא האי חי שלם הוא, דכיון דלא חסר הוי בריה ולא תלי בחיות. וגרסינן בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ד ע"א], אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אין עושה ניפול, דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. במותם למעוטי מאי, אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא שמע מינה מיתה עושה ניפול. וגרסינן בתורת כהנים [פ' שמיני] כל הנוגע בהם יכול בחייהם תלמוד לומר במותם. אי במותם יכול לא בשחיטתן. כלומר אם שחטן יצאו (ידי) [מידי] טומאה. תלמוד לומר בהם. אע"פ שחוטים. הא מה אני מקיים במותם ולא בחייהם. ומסיק כל הנוגע בהם יכול בכולם תלמוד לומר מהם וכו'. עד שכן חומט תחילת בריאתו בכעדשה. רבי יוסי בר יהודה אומר כזנב הלטאה. והדר מסיק כל אשר [יפול] עליו מהם במותם יטמא לאבר מן החי. והדר דריש [שם] וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא באבר מן המת. ואמר ליה רב אדא בר אבא לרבה והא קרא בשרצים כתיב, אמר ליה אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו תניהו ענין לבהמה. ואכתי מיבעיא ליה במותם כעין מותם, לחים מטמאין יבישין אין מטמאין. תרי במותם כתיבי. וקשה לי אני הסודר כיון דדרשינן בהם ומהם לשיעור כעדשה ומשום חומט דכך תחילת בריאתו, ובמותם דרשינן כעין מותם לחין מטמאין יבישין אין מטמאין, אם כן מנלן הא דאמר רשב"ל דשרץ שיבש ושלדו קיימת מטמא. אי משום דתני רבי יצחק בר ביזנא מהם בהם לכה"ג כאן בכולו כאן במקצתו. וכן (שרץ שנשרף) נמי כאן בלח כאן ביבש, כאן בשרוף כאן בשאינו שרוף. אם כן שיעור בכעדשה מנליה כיון דאפיקתיה להנך, היכא דשלדו קיימת, וכיון שיבש ונשרף, ועל כרחין היינו טעמיה משום דכעין מותם הוא, שכולו שלם כעדשה מנליה. והא ליכא למימר שקולין הן ויבואו שניהם. דבשלמא יבש ושרוף כי הדדי נינהו. וכשהוא שלם הוי כעין מותם. ובמקצת בעינן נמי כעין מותם. לענין לח כעדשה מנלן. ונראה דאשיעורין דהן הלכה למשה מסיני סמיך. וכי אמרינן דיבש ושרוף כי שלדו קיימת דקרינן בהו כעין מותם, דוקא לענין טומאה. אבל לענין אכילה אינו לוקה אלא כעין נבילה. דהכי גרסינן בפרק אחרון דאידיהן של גוים [ע"ז ס"ח ע"ב] ההוא עכבר דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא וכו'. עד אמר להו רבא בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר, והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדלי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא, הילכך אע"ג דנותן טעם לפגם [הוא] אסור. מתקיף לה רב ששת אלא מעתה [ליטמא] לח ויבש אלמא מטמא לחין ואין מטמא יבישין. ומסיק גזירת הכתוב הוא במותם כעין מותם לענין טומאה. וקשה לי מאי האי דפריך ליטמא לח ויבש. והרי מטמא יבש ואפילו שרוף כששלדו קיימת. ומאי קא פריך. וכי תימא הכי פריך ליטמא לח ויבש ואפילו במקצת. הא לא פירכא היא, כיון דמשכחת לה כשהוא שלם דמאיס, ואפילו הכי יבש מטמא שמע מינה דמשום חידוש הוא. ותו מאן לימא לן דההוא עכברא אימרטוטי אמרטט, דילמא שלדו קיימת הוה. דמסקינן [ע"ז ס"ט ע"א] בעכברא בחלא דאסר רב כהנא לההוא חלא משום דאמרטויטי אימרטט. מכלל דההוא דשיכרא לא אימרטט (מדלא תלי) [מדתלי] טעמא בנותן טעם. ועוד מספקא [לי] הא דתנן האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה מטמאין טומאתן. הכי תנן בפ"א דאהלות [פ"א מ"ז], ומייתינן [לה] בפרק יוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] ובמסכת מעילה פרק קדשי מזבח [ט"ז ע"ב]. והכי גרסינן בהעור והרוטב [חולין קכ"ח ע"ב]. תניא בסיפרא בפרשת שרצים [פ' שמיני], יכול יהא בשר הפורש מן השרצים טמא תלמוד לומר במותם, מה מיתה שאינו עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר שרץ מה שרץ (בשר) גידים ועצמות אף וכו'. רבי אומר מה שרץ בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות. תניא נמי הכי גבי בהמה כה"ג. ומצרכינן להו. אלמא אבר [מן החי מטמא]. והשתא אם אבר יבש או נשרף וכולו קיים מאי. לשלדו קיימת מדמין ליה או לכעדשה מדמינן ליה. ואמרינן ביוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] דאם חסר אבר כל שהוא טהור משום דבמקום בכעדשה קאי. וה"ה לכזית מן הבהמה. ונראה דבמקום [בכעדשה] קאי לכל מילי. כדמסיק בפרק יוצא דופן שאני אבר דכולו נמי כעדשה קאי דהא אילו חסר כל שהו מי קא מטמא, כמו שאם היה חסר מכעדשה כל שהו לא מטמא. אלמא אבר וכעדשה כי הדדי ניהו לענין שיעור, הוא הדין לענין יבש. אבל כשהוא שלם איבעיא לן אי חסר כל שהו כמו נמלה מה דינו ולא איפשיט כדדחי רב שמעי' [נזיר נ"א ע"ב] וכו'. הילכך אבר שיבש כולו לאו כבריה אלא דינו [כמו כעדשה]. [ועוד מספקא] לי בהמה שיבשה ושלדה קיימת או נשרף [דהא] דטמא [בשרצים] משום דכתיב (משום) [בהם] דגלי ביה קרא דהא דמטמא בכעדשה נמי משום הא דכאילו כולו שלם, דתחילת בריאתו כעדשה. אבל בהמה דלא כתיב [בה] הכי לא. או דילמא לא שנא. דהא דבהמה מטמאה בכזית [הוא] משום היקישא דהאוכל מנבלתה והנושא את נבלתה ליתן שיעור לנושא ונוגע כשיעור אכילה וסתם אכילה בכזית. הילכך לאו משום דתחילת בריאתה בכזית, דבריאתו אפילו פחות מכזית. דגרסינן בנזיר בירושלמי פרק כהן גדול [פ"ז ה"ב], תני רבי שמעון בן יוחאי אומר מפני מה (אומר) [אמרו] השרץ מטמא בכעדשה, שהחומט תחילת בריאתו בכעדשה רבי יודן בעי מעתה המת יטמא פחות מכזית דאמר רבי יוחנן להביא הנפל שאין בו כזית. פירוש אמתניתין קאי, דתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. ופרכינן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כל שכן. ומר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. תו מקשי רבי יודן נבילה תטמא באפין דאמר רבי יוחנן אני ראיתי עגל כאפין בשפירו. ומסיק מאי כדין מדרשות אמנה דרוש וקבל שכר. מכל מקום מיבעיא לי. גרסינן במסכת נדה פרק המפלת [כ"ז ע"ב] ארשב"ל שפיר שטרפו במימיו ונעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור. א"ל רבי יוחנן לרשב"ל מת שנתבלבלה צורתן מנלן דטהור. אילימא מהא דאמר רבי שבתי א"ר יצחק מגדלאה ואמרי לה א"ר יצחק מגדלאה א"ר שבתי מת שנשרף ושלדתו קיימת טמא. מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים וטיהרו לו פתחים קטנים. והא דייקת מינה טעמא דשלדו קיימת הא אין שלדו קיימת טהור. אדרבה דייק מינה להך גיסא, שלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים אין שלדו קיימת אפילו פתחים קטנים נמי טמאים, הואיל וכל חד וחד חזי למיפק ביה חד אבר. אמר ליה רבינא לרב אשי רבי יוחנן דאמר כמאן, כרבי אליעזר דאמר בפרק שני דאהלות [מ"ב] אפר שרופים רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים אומרים מת שרוף דברי הכל כששלדו קיימת טמא, אע"ג דלא כתיב [בהו] במותם כמו בשרצים. ורבי אליעזר הוא יחידאה דפליג אדרבנן. ותימה מאי טעמיה דרבי יוחנן דאמר כיחידאה ועוד תימה מאי טעמא דקתני אפר שרופים ולא קתני אפר שרוף. ומאי טעמא הוי שיעורו ברובע ולא כמלא תרווד. דשיעור עצמות הוא כרובע הקב ורקב כמלא תרווד, ודוקא ממת אחד אבל משני מתים טהור במלא תרווד רקב לדברי הכל וברובע חלק רבי עקיבא וחזר בו כדאיתא בפ"ב דאהלות. ומייתינן בפרק כהן גדול בנזיר [נ"ב ע"ב]. ואפר (שרופה) [שרופים] משמע אפילו משנים ושלשה. ונראה לי דכולהו טומאות דמת שיעורייהו הלכה [למשה מסיני] הן ואין ללמוד מהן. בפרק ראשון דתוספתא דאהלות [פ"א ה"ב] כשם שאבר מן המת ואבר מן החי שחסר עצם אחד וס"א אבר אחד טהור, כך בנבילות ובשרצים טהור. ורב יצחק בר ביסנא בימי רבי פדת היה, דגרסינן ביבמות בפרק חרש [יבמות קי"ד ע"א] רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא, אתא לקמיה דרבי פדת וכו'. ורבי פדת בימי רבי יוחנן היה וכו', עד קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו. עיין בסדר רב חייא בר אמי. וגרסינן בפ"א דתמורה [ו' ע"ב] כל אשר בו מום לא תקריב מאי תלמוד לומר אם בל תשחוטו הרי אמור למטה אלא בבל תקדישו. מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות, בל תקדישו, בל תשחטו, בל תזרקו, ועל הקטרת כולו, ועל הקטרת מקצתו. ותניא עורת או שבור וגו'. עד לא יביאנו וכו'. ותניא לא תקריבו לא תשחטו, ואשה לא תתנו אלו [האישים] פירוש אימורים. אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל מהם. בשלמא גבי שרצים כתיב כל הנוגע בהם במותם, היינו כמו שמתו, להכי איצטריך מהם אפילו מקצת. ואי כתב מהם ולא [כתב] כל הנוגע [בהם] במותם, ומהם הוה אמינא כל שהו ואפילו פחות מכעדשה, להכי איצטריך בהם. אלא הכא כולו [וכו'] [למה] כתוב [וכי לא מחייב] כי חסר מקצת. והא ליכא למימר דאי לא כתיב כולו אלא מהם הוה אמינא (דאפילו) אהקטרת בעלי מומין ליחייב אכל דהו אפילו בפחות מכזית. דהא לא אשכחן בהקטרה דזבח פחות מכזית, וכן בהקטרת קומץ (ראוי). דהכי גרסינן בזבחים פרק השוחט והמעלה בחוץ [ק"ט ע"ב], יכול המעלה פחות מכזית קומץ ופחות מכזית אימורים יהא חייב תלמוד לומר אותו על השלם הוא חייב ולא על החסר. ופליגי אמוראי התם [ק"ח ע"ב] אליבא דתנאי (אי) האי לעשות אותו, אי [קאי] אכולה בהמה או אכל אבר. אבל כולהו מודו דכזית בעינן. דלא אשכחן בשום מקום אפחות מכזית דליחשוב. דלא מיבעיא אליבא דרבי יהושע דאמר בהקומץ רבה [מנחות כ"ו ע"ב] אההיא דתנן הקטיר קומצה פעמים כשירה ואמר רבי יהושע בן לוי פעמים ולא פעמי פעמים. משום דקסבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית. אלא אפילו לרבי יוחנן דאמר יש הקטרה לפחות מכזית, השלמה מיהו בעי לכוליה קומץ. כההיא דשלהי הקומץ זוטא [מנחות ט"ז ע"ב], דהיכא דחישב בקומץ להקטירו חוץ לזמנו והקטיר שומשום לאכול שומשום, אפילו למאן דאמר פיגול משום דחשיב בכוליה מתיר והקטיר כל הקומץ כולו בכה"ג. וכל המתקבל בפנים כנגדו בחוץ, חייב עליו משום מעלה בחוץ. אבל בפחות מכזית למחשבה הקטרה לא מיבעיא נמי לרבא דאמר במנחות [נ"ח ע"ב] בפרק כל המנחות באות מצה, על ההיא דתניא תנו רבנן שאור לא תקטירו אין לי אלא כולו, מקצתו מנין [ת"ל כל] עירובו מנין תלמוד לומר כי כל. ואמרינן מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר שאור בל תקטירו, אין לי אלא כזית. כחצי זית מנין תלמוד לומר כל וכו', וקמפלגי ביש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית, דלאביי איתה לרבא ליתה. השתא לרבא לא מיבעיא דלא אשכחן הקטרה פחותה מכזית, דהכא נמי ליכא. אלא אפילו לאביי נמי דאמר יש הקטרה [פחותה מכזית] מיהו צריך למלויה. אבל בכי האי דלימא בפחות מנלן. ולאביי איכא לדחויי דמהו דתימא לילף הקטרת פסול [מהקטרת שאור] מן הקטרת [שאור] אפילו בפחות מכזית מיחייב, אף לענין הקטרת בעלי מומין נמי אפילו בלא מילוי ליחייב קמ"ל. לרבא תימה [תמורה ז' ע"ב].
